מאז ומתמיד זוכרת את עצמי כותבת, עוד כשהייתי קטנה. שירים, סיפורים, מחפשת חברים לעט ושולחת מכתבים. אני מוצאת את המילה כתובה כדרך לפרוק, לעבד, לדמיין וליצור.

את סימה פגשתי בלימודי העיצוב ....בשלב הזה בחיים שאתה חושב ששק החברים שאתה נושא על הכתפיים לאורך הדרך כבר לא מתמלא... יש את אלה שמלווים אותך ביום יום ונמצאים שם בראש השק.

אצלנו בבית יש מקום לכל דבר. זה לא תמיד היה ככה. הבכור שלי בלגניסט, מבחינתו לנקות זה בזבוז זמן, וכל דבר יכול למצוא את מקומו מתחת למיטה. לעומתו המרכזית שלי פריקית של סדר היא תשים לב אם הזזתי לה את הבושם של אריאנה מצד ימין של השידה לצד שמאל.

בעבר את הספרים החביאו בחדרים. על השידה בחדר השינה, בחדרי הילדים. היום הם יוצאים החוצה לחללים הציבוריים. מקשטים בצבעוניות שלהם, במילים שקופצות מהכריכה, פריט עיצובי לכל דבר.

האמת היא שלא יצא לי להיות בדנמרק. ובכלל במדינות האלה, בצפון אירופה שהשמות שלהן תמיד עושות לי אסוציאציה לאירוויזיון. בקיץ האחרון תכננו לנסוע לסקנדינביה. בפעם ראשונה בחיינו היינו בטוחים שאנחנו הכי מסודרים והזמנו כרטיסים "עשרים שנה" מראש, וככה גם המחיר היה סבבה. וגם התחושה הזו שאתה טס אחרי שכבר התשלום הסתיים

שמתם לב לכך שהצבע השחור נמצא בכל מקום? כמעט הלבן החדש. בשנים האחרונות הוא מקבל מקום של כבוד. אט אט נפרד מהתדמית המקטינה והמחשיכה, ומקבל אליו תכונות של יוקרה ותחכום.

בשנות ה- 80 (לא הסדרה אלא העשור) כל בית התהדר בסט ספות. אחת גדולה עם שלושה מקומות ישיבה, אחת בינונית זהה עם שני מקומות ישיבה ואחותם הצעירה כורסא בודדת. נדמה שהרעיון כאילו נלקח מתוך זהבה ושלושת הדובים. עם השנים הקונספט השתנה. ספת השלוש התארכה לה, הספה הדו מושבית פונתה לאחר כבוד והכורסא הבודדת נשארה.

זה מגיע אצלי בתקופות. לעיתים אני זקוקה לצבעים עזים סביבי, צבעוניות משכרת שתרנין לי את הלב. ואז אני מרססת (צבע כן?) כל מה שנקרה בדרכי (הילדים בשלב הזה בד"כ בורחים מהבית), אני מפזרת כריות צבעוניות וצובעת איזה קיר להשלמת המראה. ולעיתים אני צריכה שקט מונוכרמטי, או מקסימום א – כרומטי (סינית אני מדברת אליכם אה?!) מנקה רעשי צבע והולכת על נטורל.